זהו פוסט אחרון לבלוג זה, מאד נהנתי להיות חלק מבלוגלי ואני מודה להם על הפלטפורמה הנהדרת הזו שעזרה לי להכיר את עולם הבלוגים, להתחבר אליו ולהנות מכול רגע,

אבל,

הגיע הזמן לעזוב את הקן, ולהמשיך ולבלבל לאנשים את השכל במקום חדש שהוא שלי, אז כנסו-כנסו:

http://www.usabilitytalking.com 
נ.ב
אין לי בעיה שתמשיכו להכנס לפה, אני יודע שקשה להתנתק ואולי אפילו היה לכם קשר רגשי עמוק לבלוג הזה, באמת, פשוט הולך להיות פה קצת עזוב ועצוב. הפוקוס עובר לבלוג החדש, אז בואו!

יש לי חוש הומור מיוחד מאד (תמיד גם אמרו לי שאני ילד מיוחד. אני עדיין לא מבין למה), אני אוהב את ההומור השיטחי, הנמוך והזול ביותר.

התחייבתי בפני אישתי (שגם לה חוש הומור מיוחד, אם כי לא שיטחי כמו שלי) שאני אפרסם פוסט עם הסרטון האהוב עלינו ביותר בתקופה האחרונה; אנחנו יכולים לשבת ולצפות בסרטון הזה אלף פעם ופשוט לא נמאס לנו. הפרסומת גרועה לחלוטין (לא ברור לי מה אמור לשכנע אותי לפתוח חשבון בבנק הזה) , אבל אסי כהן פשוט ענק!

אני מאד אוהב ללמוד, למעשה, אני כבר ממש מחכה ליום בו אני אתחיל את התואר השני שלי. בינתיים, המקסימום שאני יכול לעשות זה לשמוע סיפורים מחברים שכבר נמצאים במסלול הלימודים.
הפעם יש לי סיפור מעניין ששווה לחלוק אותו; מדובר בסטודנטים לתואר שני במנהל עסקים, באחת האוניברסיטאות הדתיות בארץ (אמממ.. בואו נחשוב לאיזו אוניבסרסיטה אני מתכוון) , הקורס עליו הם סיפרו לי נקרא “קורס חדשנות“.
שם הקורס נשמע מצויין, הייתי שמח להשתתף בקורס שעוסק בחדשנות, אבל יש רק בעיה אחת, תראו איך התחיל השיעור:

המרצה: “ברוכים הבאים, קוראים לי XYZ ואני אלמד אתכם בסמסטר הזה את קורס חדשנות”

[הסטונדטים משתתקים ומביטים במרצה החדש שלהם]

“אני רוצה לפתוח את הקורס הזה ולהגיד שאני לא מאמין באייפון”

[המרצה תפס את תשומת הלב של הסטודנטים. מדברים על אייפון! איזה כיף!]

“האייפון הזה לא יצליח, אתם תראו”

[הסטודנטים מבולבלים. האייפון כבר הוכיח את עצמו והוא עשה שינוי עצום בשוק הסלולרי. על מה הוא מדבר?]

“אנשים רוצים וינדוס מובייל, אני יודע שלחברת פאלם יש מכשיר חדש, הוא ישבור את השוק!”

[וינדוס מובייל?? נכון להיום נתח השוק של הוינדוס מובייל ממשיך לצנוח במהירות מסחררת]

“אתה מתכוון למכשיר הפאלם פרי?” שואל בהיסוס אחד הסטודנטים.

“לא!! אני מתכוון לפאלם טראו, מכשיר מעולה, ויש לו גם וינדוס מובייל. אנשים מאד אוהבים את הוינדוס מובייל”

[הפאלם טריאו הוא מכשיר שיצא לשוק בסדרות שונות לפני בערך 4 שנים, הוא נחשב למכשיר טוב, אבל ממש לא מעבר לכך ]

- אחרי ההקדמה הזו הסטודנטים הבינו שמפה לא תצא הישועה, כנראה שהעולם הטכנולוגי מתעדכן מהר מידי בשביל עולם האקדמיה, אפילו כשמדובר בטווח עידכון של שנתיים לפחות…

הסיפור הוא סיפור אמיתי לגמרי. שכששמעתי אותו לראשונה חשבתי שהוא די מצחיק, אם אני חושב על זה עוד קצת נראה לי שהוא גם די עצוב..

“הנדסה חברתית” הוא מושג מרתק. למי שלא מכיר “הנדסה חברתית” פירושו לשכנע אנשים לספק לך מידע סודי בעל ערך, כמו למשל שם סיסמאות או מספרי כרטיס אשראי בידיעתם המלאה וללא כל התנגדות. מה שיפה במושג הזה (או לא יפה בכלל כי הכוונות הן בדר”כ זדוניות) הוא שבניגוד ל”האקינג” בו האקר מנסה להשיג את המידע הסודי באמצעות פירצות טכנולוגיות, בהנדסה החברתית האיש הרע מבסס את ניסיון גניבת המידע על עקרונות פסיכולוגיים והטעייה.

אחת השיטות בהנדסה החברתית נקראת “פישינג“, בשיטה זו מקבל היעד אימייל שנראה רישמי מטעם ארגון ממנו הוא מקבל שירותים, בואו ניקח לדוגמה את חברת כרטיסי האשראי של היעד, עכשיו נכנסים העקרונות הפסיכולוגיים לפעולה: התוקף צריך ליצור מייל שיראה רישמי לכל דבר, כך שיצטרך להקפיד על השפה, התוכן והעיצוב של המייל והוא צריך גם להניע את היעד ללחוץ על לינק שיפנה לאתר מזוייף שיהיה דומה באופן מזעזע לאתר הרישמי. ברגע שהיעד יכניס את הסיסמה והפרטים שלו באתר המזוייף התוקף הצליח ל”דוג” את המידע שרצה.

שיטה אחרת יכולה להיות דווקא בטלפון, כך למשל זכורה לי שיחת טלפון שקיבלתי ממספר חסוי, אחת מנורות האזהרה שיש לשים לב אליהן, ובה נתבשרתי שזכיתי לקבל מנוי חינם לחודשיים של הגרלת לוטו שבועית (כלל זהב - תשנאו את המילה “חינם”. זה אף פעם לא חינם) כי יום ההולדת שלי חל בדיוק היום (וזה היה נכון. האנשים האלו עשו שיעורי בית וזה לא קשה במיוחד בימי הרשתות החברתיות בהן כל אחד מעלה על עצמו פרטיים אישים).
רק דבר אחד קטן, הם באמת צריכים את מספר כרטיס האשראי שלי כדאי לחייב אותי על המנוי שיהיה אחרי החודשיים מתנה. אבל אם לא אהיה מרוצה מההגרלות, אוכל בכל זאת לבטל. אה-אה, כן-בטח.

אם חשבתם שהמירוץ הטכנולוגי לאבטחה המושלמת לא ייעצר, אתם צודקים לגמרי, במיוחד בעידן אליו אנחנו צועדים בבירור (ואני מדבר על עידן הסמארט-פון לכל פועל: חגיגה להאקרים שצועדים לצדכם ברחוב), אבל בסופו של יום, החולייה החלשה היתה, ותישאר, האדם עצמו.
זה נושא מרתק ואני מתכוון להתעמק בו קצת ולכתוב עליו לא מעט. בשביל הידע הכללי, לא כי יש לי כוונות זדוניות או משהו.

דרך אגב, בדיוק זכיתם בהגרלה בלעדית שקיימתי היום, אתם זכאים למנוי חינם למשך שלושה חודשים לקאנטרי קלאב שבמקום מגוריכם, אנא צורו קשר לקבלת השובר והכינו מס’ תעודת זהות וכרטיס אשראי. תודה.

זהירות: פוסט שהוא לגמרי קופי-פייסט.
עכשיו אתם בטח מקללים אותי חרישית, כועסים על כך שלא תזכו למנת הטקסט המשובחת עם הקריצות, העקיצות והחריזות, אלא תאלצו ללעוס טקסט מן מוכן שבסך הכול עשיתי לו קופי-פייסט, ובכן זה נכון, אבל אני עושה קופי-פייסט בצורה מעולה, אתם בוודאי תרגישו באיכות הקופי-פייסט שלי בטקסט הבא, שכאמור, העתקתי:

יום השימושיות העולמי יוצא השנה בתאריך ה-12 בנובמבר (אאממממ… מחר), גם אצלנו בישראל יש אנשים שעושים עבודה מבורכת ומצליחים לארגן יום כינוס נהדר.
- אז מה יהיה לנו השנה ביום השימושיות 2009 שיארגנו לנו UPA ישראל?

“יום ה-Usability העולמי, שמטרתו לקדם את המודעות לצרכי המשתמש במוצרי טכנולוגיה, תוכנות מחשב, אפליקציות ואתרי אינטרנט, מתקיים זו השנה החמישית בכ-40 מדינות ברחבי העולם, ומצויין בישראל, ע”י ארגון מומחי ה-Usability הישראלי, UPA Israel, המסונף ל-UPA העולמי. שתיים מההרצאות בכנס הישראלי יוקדשו לנושא העולמי השנתי - Design for sustainability“

ההרצאות:

מעריסה לעריסה - על המאמץ לסגור את המעגל האקולוגי בחיי היום יום
מר ליעד אורתר, יועץ סביבתי ומנכ”ל משותף בחברת ביונדביזנס

מעבדת החדשנות במדיה: תהליכי עיצוב חוויות אינטראקטיביות ממוקדות צרכים אנושיים
ד”ר אורן צוקרמן, ביה”ס סמי עופר לתקשורת, מסלול תקשורת אינטראקטיבית, המרכז הבינתחומי, הרצליה

הרשתות החברתיות - הקלות הבלתי נסבלת של החיים
מר רונן שמיר, יועץ ומנהל תוכן לניו מדיה, ביה”ס חשיפה, האוניברסיטה הפתוחה

החיים בעולם הספרתי – מי סופר את הספר?
פרופ’ שיזף רפאלי, ראש בית הספר לניהול, אוניברסיטת חיפה

Eco-Usability – ידידותי למשתמש ולסביבה
גב’ לאה אהרונוביץ, מנהלת מוצר בכירה בחברת Answers.com, חברת הנהלת UPA ישראל

חדשנות באתרי תוכן
מר גל מור, יועץ לאסטרטגיות תוכן וממשקים

על שימושיות, הקסמת המשתמש וחווית השימוש: משחק של איזונים
ד”ר יעקב גרינשפן, מנכ”ל שותף, חברת UI

HTML5 מבט על התקן ממשקפי שמישות וקיימות
ד”ר ישע סיוון, בי”ס גבוה להנדסה ולעיצוב, שנקר – המחלקה להנדסת תוכנה

אפיון משתמש, ניצול יכולות, וכל מה שרציתם לדעת על בניית אפליקציות מותאמות iPhone
בהנחיית: שני אבנט, Mobile UX Expert, אידו סביר, Mobile Business Architect

פרטים נוספים ומלאים באתר של UPA ישראל.

פיתוח אפליקציות לסלולרי זה דבר מלהיב. כל המכשירים הסלולרים החכמים והחדשים (אייפון, פאלם פרי, נוקיה N900, הדרויד ועוד רבים וטובים שיציפו אותנו לעייפה בעתיד הקרוב) העניקו לנו טריטורית פיתוח חדשה לחלוטין. עם קצת יצירתיות וראש פתוח אפשר לתכן אפליקציות שיעזרו למשתמשים בחיי היום-יום בכל התחומים -הרי המכשיר הזה תמיד צמוד למשתמש, אפילו בשירותים (איכס).
תנו גיחה קצרה לאפסטור של אפל, תעיפו מבט באפליקציות המוצעות למכירה, ותבינו על מה אני מדבר.

אבל,

אם תכנון תוכנות למחשב הנייח והנייד שלנו דורש תשומת לב מיוחדת מבחינת ממשק המשתמש, הרי שברור שגם תכנון אפליקצייה לסלולרי הנייד דורש התייחסות שכזו. אם ניקח בחשבון שהמסך הוא קטן יחסית ולעיתים קרובות המשתמש נמצא בתנועה, הרי שבקלות ניתן ליצור אפליקצייה ששימוש בה יהיה סיוט למשתמש.

הנה כמה דוגמאות מצויינות לדרכים בהן אפשר להקל על המשתמש את השימוש באפליקציה, בגלל שאני מה שנקרא “משתמש כבד” אני אביא את הדוגמאות מהניסיון שלי עם התוכנות שאני קניתי התקנתי לאייפון שלי:

1. שימוש באייקונים מוכרים: לכל אפליקצייה חדשה יש/ עקומת לימוד, כמובן שהמטרה שלנו כמפתחים/מנהלי המוצר/מומחי שימושיות היא לדאוג שעקומת הלימוד הזו תהיה כמה שיותר קצרה, אז למה לא לדבר עם המשתמש בשפה שהמשתמש מכיר?

קחו את כפתור @ עליו אני מצביע, מי שמשתמש בטוויטר יודע בוודאות מה פירוש הסימן הזה (זהו הסימן שמגיע לפני השם של המשתמש אליו אתה רוצה לכוון), ואין שום צורך בהדרכה, גם את שאר הכפתורים בתוכנה הזו (TwitterFon) מובנים במהירות למשתמש הטוויטר.

2. שימוש ברעיון ממשק האייפון עצמו: ממשק האייפון (ואני מתייחס ספציפית לספרינגבורד) זכה לשבחים רבים (ממש ממש כמוני, רק על אמת), הממשק הזה ברור, צבעוני ומושך את העין.
בואו וניקח את הקונספט הזה לתוכנה עצמה, שימו לב לשתי האפליקציות הבאות: פייסבוק (גירסה 3) ואפ-בוקס2, שתיהן משתמשות באותו קונספט ממש כמו זה של מערכת ההפעלה של האייפון.
בשימוש עם אייקונים ברורים, הקונספט הזה מוכיח את עצמו כיעיל מאד.

שווה להתייחס לב לתופעה מעניינת ששמתי לב אליה: שימו לב לאייקון שמופיע בצד שמאל למעלה בתוכנת הפייסבוק, האייקון מייצג את הפעולה “זום אאוט” (קרי, לחזור למצב תצוגת ספרינגבורד) והופיע באפליקציה הזו לראשונה. האייקון הזה כנראה “אומץ” על ידי אפל, אפשר לראות אותו מוצב באותו מיקום (שמאל למעלה), בדיוק לשם אותה מטרה בגירסת הדפדפן החדשה של ספארי 4:

3. ממשק ש”יוצא” החוצה: השימוש במכשיר סלולרי חכם מאפשר לנו להשתמש באפליקציות ששימוש בהן על גבי מחשב היה מגוחך ולא יעיל, קחו לדוגמה את הסרגל של אפ-בוקס2, התוכנה מאפשרת למדוד טווחים קצרים בעזרת האייפון, במקום סתם להציג נקודות ציון של סנטימטרים או מילימטרים החליטו המפתחים להציג תמונה מוכרת יותר המצביעה בבירור על השימוש באפליקצייה - תמונה של סרגל, שימו לב:

מה יכול להיות יותר מובן ומלהיב מזה?

* לא הכול מושלם: בימים אלו עולה טענה מוצדקת נגד עיצוב ממשק מערכת ההפעלה של האייפון, הטענה היא (ואני כבר אגלה שאני מסכים איתה. מניסיון), שעקב המבחר הרב של האפליקציות, משתמש שיתקין מספר רב של אפליקציות ימצא את עצמו מדפדף הלוך ושוב כשהוא יחפש אפליקציה מסויימת. למי שלא מכיר, אין באייפון תיקיות, הכול מוצג למשתמש. זה מעניין מאד, אני אכתוב על זה בקרוב.

קורה שאנשים מזהים אותי ברחוב ואז הם עוצרים אותי ושואלים אותי “מורד, למה אתה בעצם כותב בלוג?”; מלבד העובדה שזה לא נעים שאנשים זרים מפריעים לך בשגרת חייך ככה סתם באמצע הרחוב, ומלבד העובדה שמעולם לא עצר אותי אף אחד באמצע הרחוב כי הוא זיהה אותי מהבלוג ו/או שאל אותי למה אני בעצם כותב בלוג, אני בהחלט רוצה, ממרומי שנתיים של כתיבת בלוג, לנסות ולענות השאלה המטרידה הזו: למה בעצם לכתוב בלוג.

למי זה מתאים: לכולם. לכל אחד מאיתנו יש מה להגיד, החוכמה היא לדעת לעשות את זה מעניין. אחת מאבני היסוד של לעניין-אחרים-במה-שיש-לך-להגיד הוא בעצם להתעניין קודם בהם, אני ממליץ לקרוא את הספר “כיצד תרכוש ידידים והשפעה” של דייל קרנגי, למרות שהשם המביך של הספר יגרום לכם לרצות ולהחביא אותו מתחת למיטה כשהחברים שלכם מבקרים אתכם, הוא בהחלט ספר שיודע להדריך את הקורא בנבכי יחסי האנוש בצורה הטובה ביותר; אחת הנקודות המרכזיות בספר היא העובדה שחובה, באמת ובתמים, להתעניין באחרים לפני שאנחנו דורשים שהאחרים יתעניינו בנו, לכן גם חשוב לקרוא בלוגים של אחרים ובמידה ומקבלים תגובות - אז לכבד את המגיבים ולענות להם (תראו! כתבתי שאני מכבד אתכם - עכשיו תגיבו!), גם הכתיבה עצמה צריכה להיות ברורה עבור הקורא המומצע שימצא את עצמו בבלוג שלכם, כך למשל, לא תמצאו אותי כותב על הדואליות המטרידה של האלקטרון, על מחקרים חדשים ושנויים במחלוקת במתמטיקה גרעינית או על המצב האקו-גאוגרפי המתהווה באירופה, לא כי אני לא מבין בזה כלום, אלא כי אני רוצה להיות ברור לכולם.

היתרונות: לכתיבה בבלוג יכולות להיות כמה יתרונות לא מבוטלים עבור הכותב. הבלוגר מקבל פרסום והכרה (זה לוקח המון זמן, אלא אם כן אתה מעלה סרטון מטומטם לאינטרנט שיכול לקצר תהליכים), כמו גם יצירת קשרים מעניינים מאד עם אנשים שנהנים מהבלוג שלו, אני אישית מאד אוהב לקבל מיילים מקוראים שמרוצים מהסחורה, לצערי, כנראה בגלל האישיות שלי, אחרי תכתובת קצרה זה מפסיק. (סתם. אני באמת בחור נחמד).
אי אפשר להתעלם מההשחזה שמגיעה בעקבות כתיבת בלוג ביכולת הכתיבה, הניסוח המילולי, ואולי גם בחשיבה; כשאני קורא פוסטים שכתבתי בתחילת הדרך אני לא מבין מי נתן לי רישיון לכתוב בלוג, אבל עם הזמן הכתיבה מתחדדת והופכת לברורה יותר, מעניינת יותר וללע שום טאויות קיטב, הניסוח המילולי גם הוא משתבח בגלל הכתיבה, והחשיבה, כמו שציינתי בהיסוס (כי אני לא סגור על זה שבאמת יש קשר. אבל זה בהחלט נותן תחושה נעימה לטעון כך) הופכת ליצירתית יותר, כנראה בגלל הבנייה החוזרת ונשנית של תוכן, קישורים ורעיונות - בכל פוסט מחדש.
כתיבת בלוג היא גם דרך נהדרת לשבור את הקרח בשיחה עם אנשים זרים, שימו לב איך המאסטרו עושה את זה:

איש זר: [שתיקה]

מורד: היי, אתה יודע שאני כותב בלוג?

איש זר: לא.

מורד: אני כותב בלוג.

איש זר: וואו.

- ראיתם? תעשו ככה עם כל אחד בכל מקום והמושג שש דרגות של הפרדה הופך להיות שתי דרגות של הפרדה.

החסרונות: אני לא יודע אם יש פה באמת חסרונות, במקרה שלי (ושל רוב הבלוגרים) מדובר בתחביב, כך שבמקום לשבת ולצפות בתוכנית טלוייזיה אני יושב וכותב להנאתי בבלוג, או כמו השיחה העמוקה שהיתה לי עם אשתי בתחילת הדרך:

“כמה עולה התחביב הזה שלך, לכתוב בבלוג?”

“כלום”

“בטוח?”

“כן”

“אז בסדר”

זה בהחלט דורש זמן, אבל אני חושב שהיתרונות וההנאה מצדיקים את ההשקעה (במיוחד אם מישהו קורא את מה שאתה כותב, מרגיש שאתה צמא לתגובות, ואז מגיב. אז תגיב), חסרונות אמיתיים יכולים להתפתח באשמת הבלוגר עצמו במידה והוא מנצל את הבלוג על מנת לנגח אנשים אחרים או שהוא פשוט מעתיק תכנים, ואז זה די עלוב.

- זהו, אני חושב. אם יעלו לי עוד יתרונות, חסרונות ומחשבות נוספות על כתיבת בלוג אני אפתח על זה עוד פוסט.

שעות הבוקר המוקדמות; אחרי שהתפללתי, שתיתי כוס קפה והכנתי את הילד לגן אני מוצא את עצמי באוטו מנסה להתניע אותו, אך לשווא.

מה עושים? קודם כל משחררים קללה חרישית (שהילד מאחורה לא ישמע), ואז מתקשרים לאוויס: “סגור את האוטו, תן לו לנוח עשר דקות ותנסה שוב” היתה התשובה המקצועית.
- וואלה, העצה עבדה ואני טסתי לעבודה.

חוש ההומור שלי, בניגוד לחוש השמיעה למשל, הוא לא שיגרתי, יש שעות קבועות בהן הוא פשוט לא פעיל, - בשעות הבוקר המוקדמות בעיקר. לכן רק בסביבות הצהרים של אותו היום התחלתי לגלגל בראש את השיחה שהיתה לי עם אוויס ולהפוך אותה להרבה יותר מעניינת, אני חושב שאני פשוט חייב יום אחד לקיים אותה במציאות:

“שלום, מדברת רווית מאוויס איך אוכל לעזור לך?”

“שלום, נתקע לי הרכב, הוא לא מניע”

“בסדר גמור אדוני, איזה רכב יש ברשותך?”

“פורשה”

“פורשה?”

“כן, פורשה”

“וה…אמממ, פורשה שלך לא מניעה?”

“לא, זה אף פעם לא קרה לי, זה רכב טוב בדרך כלל, אני די מרוצה ממנו”

“מהפורשה?”

“כן, אני אוהב את הכיסאות המרופדים שנותנים לך תחושה של מלך, את יללות הכאב שבוקעות מהמנוע ואת העיצוב העגלגל. אני בהחלט ממליץ”

“אדוני, מה מספר הרכב שלך בבקשה?”

” 22-668-33 “

“שניה אני בודקת…”

[רעש של תקתוקי מקלדת, הקלקות עכבר ו”סיפ-סיפ” של לגימת קפה]

אדוני, הרכב שלך הוא מסוג יונדאי”

“איך יכול להיות? אני בקשתי פורשה אדומה!”

“אמממ…אני לא יודעת, אולי נגמר לנו במלאי או שמחכים לדגם של 2010, כרגע יש ברשותך יונדאי, בסדר?”

“תמיד דופקים את האשכנזים”

“לעיתים קרובות, כן”

“האמת היא שזה די מסביר את הסמל המוזר על הפגוש, את הצבע הכחול מטאלי ואת העובדה שבנסיעה האחרונה לירושלים הרכב כמעט התפגר לי בעליות”

“בראייה לאחור אני בהחלט מסכימה שאלו סימנים מעוררי תהיות”

“טוב, שטויות, כולה אוטו, לא?”

“זאת הגישה הנכונה”

“אז מה לעשות עם ההתנעה?”

“סגור את האוטו, תן לו לנוח עשר דקות ותנסה שוב”

“תודה”

נפתח בשיר שכתבתי לגמרי לבד:

מזל-טוב מזל-טוב תודה-תודה, הבלוג בן שנתיים איזו חגיגה,

שנתיים של כתיבה באיכות ירודה, אם זה היה מוצר היה כתוב עליו “מייד אין ציינה” (במילרע),

טכנולוגיה, אינטרנט, והמון טקסט על אפל, החוצפנים לא נתנו לי אפילו אייפוד שאפל. (חרוזים זה לא הצד החזק שלי, אבל אני באמת משתדל)

מנסה בשבוע לעדכן לפחות 3 פעמים, אבל זה קשה יש גם 1 אישה ו-2 ילדים…

סוף. [מחיאות כפיים שלכם. אני כורע לקהל ומנגב דמעה מזויפת]

נמשיך בחלוקת מתנות לבלוג:

מתנה ראשונה: הבלוג הזה נבחר לאחד מחמשת הבלוגים הכי טובים בארץ שעוסקים באינטרנט וטכנולוגיה על פי אתר מאקו. וזה מרגש.

מתנה שנייה: הבלוג הזה עומד לעזוב את בלוגלי ולעבור לשרת ודומיין פרטיים שלי (קצת כמו לעזוב את הבית. בית שקורס כל יום), כך שאוכל לפרסם פרסומות ולעשות על הקוראים שלי קצת כסף. זה יהיה בקרוב, מנהל הבנק שלי כבר ממש מצפה לזה.

מתנות עבורי, אם אתם מתעקשים, אתם מוזמנים לשלוח כסף במזומן בלבד או להרשם כמעריצים בעמוד הפייסבוק של הבלוג (עד היום רק אשתי העריצה אותי. מהיום גם אתם יכולים).

ואיך אפשר לסיים בלי תודות:

תודה לכם הקוראים, שאתם לא מתייאשים, ממשיכים להכנס לבלוג הזה ולקרוא את מה שאין לי להגיד. זה מגביר לי את תחושת הביטחון העצמי, מקנה לי תחושה מזוייפת שלא הכול אבוד ומוסיף לי מעט אושר בחיים. תודה.

תודה לאנשים שנאלצים לשהות לידי (עבודה, חברים) ולשמוע ממני משפטים כמו “וואו, זה יכול להיות פוסט אדיר!”, “נו, קראת כבר את הפוסט האחרון שלי?” או לחוות רגעים בהם אני לפתע מתנתק מהסביבה, בוהה בקיר וחושב איך אני עושה פוסט ממה שהרגע ראיתי. תודה לכם.

תודה לאשתי היקרה שקוראת את הבלוג הזה באדיקות, יודעת לתת ביקורות בונות, ותמכה בי מהרגע הראשון בו החלטתי, משום מה, לפתוח בלוג, תודה רבה!

אני שונא משיבונים (Voice Mail בלעז) , למעשה, אני חושב שרוב האנשים בעולם שונאים את המכשיר הזה (אם עדיין קיים) או את השירות הזה (אם אפשר לקרוא לזה שירות).

הרעיון עצמו הוא רעיון מצויין: אני לא זמין לקבל את המסר שרוצים להעביר לי ולכן המסר יישמר ואני אשמע אותו ברגע שאתפנה. הבעיה היחידה עם הרעיון הנהדר הזה הוא הממשק הקולי והמעצבן של המשיבון. ברגע שמדובר בממשק קולי ואני צריך להמתין ולשמוע את כל ההודעה מהתחלה עד הסוף, ואני גם חייב להמתין ולשמוע הודעה אחר הודעה ואין לי שום יכולת לנווט את עצמי בקלות בערימת ההודעות זה מעצבן, ואם זה מעצבן אז אני כנראה לא אהנה להשתמש בזה, ואם אני לא אהנה להשתמש בזה אז אתם תצטרכו לקרוא פוסט עצבני שלי. ואתם לא אוהבים אותי עצבני, נכון?
אז מה עושים? לגוגל הפתרונים: השירות של גוגל, ה- Voicemail פותר את הבעיה, השירות לוקח את ההודעות הקוליות שקיבלת ומבצע בהם שני שינויים קריטים שהופכים את השימוש בהם לקל ונוח יותר:

1. ההודעה הקולית מתורגמת לטקסט. אם ההודעה הופכת לקולית אזי במקום להקשיב להודעה בצורתה הקולית במשך 15 שניות, אני אקרא אותה ב 2 שניות.

2. ההודעות עוברות לחשבון המייל ונשמרות בו. עכשיו אני יכול לראות את כל ההודעות שהגיעו, ולהשתחרר מהחובה לשמוע אותן אחת אחרי השנייה, כמו כן, האפשרויות למחוק, לשמור, לקורא מחדש ולקטלג את ההודעה הופכות להיות הרבה יותר קלות לביצוע ברגע שהממשק הופך להיות טקסטואלי (ולא קולי) ומוכר (התצוגה של דואר גוגל).

הצד השלילי בעסקה הוא שגוגל מקבלת לידיה, עוד פעם, מידע על המשתמשים שלה, אז נכון שהשירות הוא חינמי ואין ספק שאני ארשם אליו (קודם אתם), אבל לכל דבר יש מחיר.

אנקדוטה שעלתה לי לראש: אם אני רוצה לחזור למשחקי המילים של הפסיכומטרי שעשיתי לפני שנים, אז אפשר להגיד שהודעה קולית במשיבון לטלפון זה כמו הודעת מייל לשירות הצא’ט, נכון? (אם לא הבנתם אז כנראה שאתם לא שייכים למועדון ה-700. הא, רגע, גם אני לא)