על שריפת פופקורן תוך כדי תכנון השתלטות על העולם
יום חמישי בערב, אני ועוד מספר אנשים ששמם ישאר חסוי מסיבות מובנות (תיכף תבינו למה) יושבים ומתכננים את הדרך הקצרה והנכונה ביותר להשתלטות על העולם (זה למה).
“למה את לא מציע לאורחים משהו לאכול?” שואלת אשתי.
“מה קשור אוכל עכשיו ?! את לא רואה שאנחנו באמצע משהו שישפיע על גורל האנושות כולה ?” שאלתי.
“קמצן, אנחנו באמת רעבים” אמרו שותפיי להשתלטות.
“קמצן, תכין פופקורן, יש במגירה” זרקה אישתי והלכה לחברה.
זרקתי את הפופקורן למיקרוגל, שמתי על חמש דקות וחזרתי לתכנונים האפלים שלנו.
בעוד אני טוען כי פלישה מאיזור אפריקה תהיה מוצלחת יותר בגלל המשבר הכלכלי (אין לי מושג למה, אבל כולם הסתכלות עליי בהשתאות) עלה באפי ריח שרוף. אוי לא! שכחתי את הפופקורן כבר זמן רב מידי במיקורגל! אני פותח את דלתית המיקרו וריח עז של חמאת פופקורן שרופה נכנס לתוכי (אחד הריחות הגרועים ביותר שפגשתי מימיי), אני משתנק ונופל בדרמטיות מעושה בעוד הבית הופך לאפוף בעשן סמיך וצהוב.
הסיבה: חוסר תשומת לב, הדבר הכי חשוב בכל דבר שאנחנו עושים, הייתי צריך לשמוע שהפופקורנים במיקרו מפסיקים לקפוץ, וזה השלב בו חייבים להוציא אותם החוצה.
התוצאה: בית מלא עשן, מיקרוגל צהוב (הוא אשכרה נהיה צהוב לא להאמין), סכסוך עקב רעב עם השותפים על נקודת ההשתלטות הראשונה, שקית פופקורן שרופה שהלכה לזבל ואישה כעוסה
סיכום: “אין חכם כבעל ניסיון”, אם אתם מחפשים מומחה בעל ניסיון בהכנת פופקורן במיקרו, צרו קשר. הנחה למביאי פוסט זה.
הפוסט נכתב שלושה ימים אחרי, וריח הפופקורן השרוף עדייין אופף את הבית.
