על ידיים שנשארו רטובות בגלל ממשק משתמש לא קיים
לפני כשלושה שבועות יצאנו כמה חבר’ה מהשכונה לארוחת ערב כייפית במסעדה.
האוכל (פסטות/פיצות) היה מעולה, הדיבורים (אייפון/מסכי פלזמה/מה לעשות עם עזה) היו צפויים למדי, וכפי שחששתי, בסוף הערב כאבה לי הבטן ולא הצלחתי להרדם בלילה.
האירוע המעניין מבחינת שימושיות, שאני רוצה להתמקד עליו היה דווקא כשהלכנו לנטול ידיים (רגע של יהדות: לפני שאוכלים לחם - צריך לנטול ידיים).
ליד הכיור חיכה לנו מכשיר אלקטרוני מצ’וכלל. מתקן לניגוב ידיים המספק למשתמש נייר טואלט באמצעות חיישן אלקטרוני, כמובן שכל קבוצת הבנים התחילה ל”חקור אותו”.
למכשיר הנייר (בעל שתי עיניות אלקטרוניות) היתה בעיית שימושיות בסיסית ביותר, לא היה ברור לנו, כמשתמשים חדשים, איפה אנחנו אמורים למקם את היידים הרטובות שלנו בשביל לקבל נייר, המכשיר, מצידו, התעקש שלא לספק לנו נייר ולא משנה איפה שמנו את היידים שלנו (”בואנ’ה, מכשיר הזה שומר על איכות הסביבה”, טען אחד מהחבר’ה).
ניסינו כל מיני צורות ודרכים יצירתיות, אבל רק בסוף, גילינו את הדרך להוציא קצת נייר ( אני לא זוכר מה היתה הדרך הנכונה בדיוק - אבל זו לא היתה הדרך שציפינו לה ), על המכשיר לא היה שום ציור או תרשים להדריך אותנו איפה לשים את הידיים,היו רק 2 עייניות אלקטרוניות וחריץ למטה ממנו יוצא הנייר.
יותר גרוע, למכשיר גם לא היה חיווי שהוא עובד, למשל, נורה קטנה וירוקה, כך שלא ידענו אם אנחנו מבזבים את זמננו לשווא ובעצם מגדילים את הסיכוי שלנו לחטוף דלקת ריאות (הי! הידיים שלנו היו רטובות!).
אז פשוט עמדנו שם לפחות 5 דקות וחקרנו את המכשיר הזה. חבל, הלכו להם לאיבוד 5 דקות יקרות מפז של שיחה ביטחונית מסווגת מהמעלה הראשונה, על גורלה של עזה.
“אתה חייב לכתוב על זה פוסט”, אמר אחד החבר’ה, בעוד הוא מנגב את ידיו הרטובות במכנסיים.
“רות הישר” עניתי.
- הנה עוד מכשיר אלקרוני לייבוש יידים, קצת יותר ברור…
